פוליטיקה וחברה

על מנהיגות וקסם אישי: בני גנץ הוא אובמה הישראלי

בני גנץ הוא ללא ספק הדמות הכי מתוקשרת כרגע (מלבד ביבי כמובן). כמו כולם, גם אותי מסקרן לדעת איך הוא הצליח לקבל בסקרים 15 מנדטים בלי לפצות את פיו כאשר לאחר נאום הפתיחה שלו המנדטים של מפלגתו "חוסן לישראל" כבר הגיעו ל- 21? מדוע לפי הסקרים גנץ הוא המועמד המבטיח ביותר כאשר המצע שלו הוא של עוד מפלגת מרכז? יתרה מכך, מסריו עמומים מאוד, אפילו יותר משל מפלגות מרכז אחרות. "ישראל לפני הכול", "החזק מנצח", "צריך אחרת, אפשר אחרת" הם רק חלק משלל הסיסמאות אשר מפוזרות לאוויר במסגרת הקמפיין. אז מהו ההבדל בינו לבין אבי גבאי למשל? מדוע גנץ הינו כוכב עולה בסקרים בעוד שהשני מדשדש? זה רק בגלל שגנץ חדש בביצה הפוליטית ומביא איתו רוח חדשה שתחלוף עם הזמן?

נדמה שהפרשנים מתקשים לתרגם להסבר קוהרנטי את מה שכולם מרגישים. אני רוצה להציע הסבר שאינו פוליטי פר אקסלנס וללא סקירת רוטציות של חיבורים בין מועמדים ושינויים במנדטים. הסברים כאלו ניתנו לאחרונה בשפע וקטונתי מלדבר בשפה הזו בעצמי. אני רוצה לדבר על רגש. אני חושב שלעיתים אנו מתעלמים ממנו כאשר אנו מנסים להבין דברים ולפצח תעלומות בחיינו וכך גם במקרה של בני גנץ. כל מי שמבין קצת בשיווק יודע כי מה שמניע בני אדם לפעולה הוא רגש כמו כאב, חסך או דווקא רגש חיובי אבל זהו לא איזה רציונל כזה או אחר. אנו נכריע אם לקנות או לא לקנות את המוצר בהתאם לחוויית הקניה שהעניק לנו המוכר, גם אם לא נודה בזה. מוכר טוב ידע לנגן על הכאבים שלנו ואחר כך יגרום לנו להאמין כמה טוב יהיה עם המוצר או שהמוכר פשוט יקסים אותנו ברטוריקה ובשפת הגוף שלו עד כדי שבאורח פלא נוציא את הארנק ונשלם. כמו הקניה ממוכר כך גם הבחירה במנהיג. זהו לא רק המצע הפוליטי שגורם לנו להחליט איזה פתק לשים בקלפי אלא זה גם האיש שעומד מאחורי אותו מצע. ככל שהמנהיג יפנה אל הרגש של מצביעיו כך יגברו סיכוייו לשווק את המסר.

אין בכך בכדי לזלזל במשקלה של האג'נדה הפוליטית במערכת בחירות. בפוסט הבא שלי אכתוב דווקא על מרכזיות המסר הפוליטי עצמו. הסיכוי שנרצה לקנות עציץ כשאנו באים לקנות כדורסל הוא לא סביר ובאופן דומה לא הגיוני שמצביע ליכוד טיפוסי יצביע הפעם לבני גנץ. רוב העם ימני ויצביע לביבי או למפלגות הימין האחרות. כך אני חושב שלמרות הסקרים אשר מנבאים סיכויים לא רעים לגנץ, נתניהו שוב ינצח והוא זה שירכיב את הממשלה הבאה עם או בלי כתב אישום. ואולם, לכריזמה ולגישה של מנהיג יש בכל זאת משקל לא מבוטל במערכת בחירות. הכוונה כמובן היא להשפעה אפשרית על הקולות הצפים, אלו שבשולי הימין וכמובן למצביעי המרכז והשמאל. בואו נסתכל על ביבי בקונטקסט רחב יותר ונסתכל גם על שני מנהיגים פופולאריים מארה"ב של השנים האחרונות – טראמפ ואובמה. מה שמשותף לכולם, חרף הסגנון השונה ביניהם, הוא הקסם האישי שלהם והשפה שנוגעת ברגש המצביעים. בין אם זו מאגיה שחורה (פוליטיקה של הפחדה) או מאגיה לבנה (פוליטיקה של תקווה) הם יודעים לכשף את הקהל, לפנות אל ליבו ולגרום לרוב העם להצביע בעבורם. בנוסף, המנהיגים האלו ניצחו מערכות בחירות כיוון ששידרו עוצמה וכריזמה: שלושתם הפגינו חסינות מנטלית לאורך זמן, ייצוגיים או מיליונרים ובעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה. אצל טראמפ אלו האותנטיות, העצמאות המחשבתית והתקיפות הבלתי ניתנת לעצירה שלו, לביבי יש את הרטוריקה המאלפת שנוגעת בפחדים שלנו ומעוררת את החמלה כלפיו, ואצל אובמה זוהי הרגישות שלו והיכולת לפנות אל המכנה המשותף הרחב ביותר ולעורר תקווה. בעוד שפוליטיקה של פחד מנגנת על הכאבים של האנשים הפוליטיקה של התקווה מעוררת אצלם תחושת משמעות ואחווה. אם כן, על הציר שבין ברק אובמה וישראל קם מנהיג בשם בני גנץ אשר מפעיל פוליטיקה של תקווה לאחר תקופה ארוכה בה הונהגה פוליטיקה של הפחדה. כמובן, זהו לא רק גנץ עצמו שעושה כן, אלא אלו גם היועצים והקמפיינרים שמנסים לחקות את הקמפיין של אובמה דאז ומכווינים את גנץ לערוץ התקווה.

בני גנץ הוא ברק אובמה במונחים המקומיים הצנועים שלנו. גנץ מציג פוליטיקה של תקווה באמצעות שפה של רגש וערגה לישן שנשחק ובמיוחד הציונות של הקמת המדינה, זו שהייתה מאוחדת סביב החזון והעשייה, ישראל הישנה והטובה שנראה כי נעלמה מהמפה הציבורית. כאשר הוא החל את הקמפיין, עוד במהלך שתיקתו ובמיוחד בעת נאומו הראשון בגני התערוכה, כולם הרגישו שמדובר במשהו אחר. זאת למרות שהמסרים היו כאמור עמומים ונשמעו כבר בצורה כזו או אחרת על ידי נציגי מפלגות מרכז אחרות. אבל זהו הקסם האישי שדיבר, חידוד המסרים והסגנון שפונה אל מכנה משותף רחב. בדומה למה שקרה עם אובמה בארה"ב כך גם כאן. המסר הגיע במעטה דמות ייצוגית, אינטליגנטית, אנושית, רגועה, רגישה וקשובה. חשוב להבהיר כי ההשוואה לאובמה לא נעשית כאן על מנת לסמן את גנץ כשמאלני, כפי שמפלגות הימין טורחות לעשות השכם וערב, אלא להיפך. ההשוואה נועדה להראות איך מועמד ספציפי מסוגל באמצעות קסם אישי לטשטש גבולות בין השקפות פוליטיות שונות. אובמה היה מספיק מוכשר כדי לסחוף אליו קהלים מחוץ למפלגה הליברלית וכך אני סבור שבני גנץ מסוגל לעשות.

הנאום הראשון של גנץ הזכיר לי את הנאום הראשון של אובמה משנת 2004 כאשר זה עוד היה אלמוני. אובמה דאז, צעיר אינטליגנט וייצוגי, בנה את המתח סביב מסר של תקווה ואיחוד באמצעות שימוש בהנגדות כמו: "There is no a conservative America and a Liberal America, there is the United States of America"  ובעקבותיו גם גנץ, ממש אחד לאחד: "אין ימין ואין שמאל, ישראל לפני הכול". אובמה השתמש בסיפורים וחוויות כבן שחור לאב אפריקאי ולאם לבנה אמריקאית והדגיש את הלויאליות כלפי כל אזרח אמריקאי "אם יש אי שם ילד בדרום שיקאגו שאינו יודע לקרוא זה נוגע בי אפילו אם זהו לא בני". בדיעבד, האמירות הללו הובילו להזדהות והתעוררת רגש האחווה אפילו אצל קבוצות אחדות שאינן מחזיקות בהשקפה ליברלית. אובמה עורר מחדש את החלום האמריקאי לפיו ארה"ב צריכה להיות מדינת מהגרים חופשית והוגנת בה לכל אזרח מגיע שוויון הזדמנויות. כך פועל כיום בני גנץ. הוא עושה זאת לא דרך האינטלקט כפי שעושים אהוד ברק, ציפי לבני, אבי גבאי ורבים אחרים אלא דרך המדיום של הרגש, באמצעות המראה המלבב והמרגיע של גנץ ובאמצעות הקסם האישי שלו. כמו אובמה גם גנץ שוזר במסריו את הסיפור האישי שלו על מנת לאחד ולעורר הזדהות ונוסטלגיה סביב הנרטיב שליכד את העם בעבר: מושבניק מהפריפריה הדרומית, בן לניצולי שואה, רמטכ"ל ואיש ביטחון.

אמנם, גם אני צפיתי בהסברי מומחי שפת הגוף אשר טענו שבני גנץ התרגש והיה לחוץ במהלך הנאום הראשון שלו. אני חושב שזה אך טבעי שהוא יהיה קצת לחוץ אחרי זמן רב שלא נאם בזירה הפוליטית וכאשר קיימת ממנו ציפייה גדולה. אני מאמין כי הוא יכול להשתפר והוא ישתפר בשפת הגוף ובביטחון שהוא מקרין לקהל בזמן נאומים. למעשה, כבר כעת רואים אצלו ניצוצות של קסם אישי אולי אפילו דווקא בגלל הלחץ שכביכול היה שרוי בו בעת הנאום. גנץ הפגין רגישות המלווה בלחץ מהמעמד, דבר שבא לידי ביטוי במיוחד כאשר הגיע לספר על הוריו ז"ל, אבל זה בדיוק העניין – רגישות ולחץ הן תכונות אנושיות וגנץ הוא אדם אנושי. תכונה זו מסונכרנת מצוין עם המסר האנושי, הקשוב והמאחד המוצע לעם ישראל. אז נכון שבהשוואה לאובמה גנץ איננו אותנטי והוא נראה כמי שמדקלם מסרים מוכנים מראש אבל ככל שמועד הבחירות יתקדם הלחץ הראשוני יתפוגג, הביטחון העצמי יגבר ואז באופן טבעי הדיבור יהיה שוטף ואותנטי.

לדעתי בזכות תכונות המנהיג הללו בני גנץ מסוגל לצמצם את הפער בין גוש המרכז-שמאל לנתניהו וליצור מתח במערכת הבחירות עד הרגע האחרון, אפילו אם הדבר לא יביא להחלפת השלטון. לא סתם בליכוד חוששים מגנץ ומכפישים את עברו הצבאי והביטחוני חזור ושנוה. כולם מבינים שהגיע לשכונה בחור חדש אשר מדבר בשפה אחרת, מנהיג שהוא בו בעת מרענן וניחן בקסם אישי. לראשונה מזה זמן רב נראה שבזירה הפוליטית בישראל ישנם שני מועמדים בעלי קסם אישי ולא רק מועמד אחד כזה.

*תמונתו של גנץ צולמה על ידי נחום עסיס, Cc-by-sa-3.0

תגובה אחת בנושא “על מנהיגות וקסם אישי: בני גנץ הוא אובמה הישראלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s