פוליטיקה וחברה

להרגיש ליברליזם: על אקטיביזם חוצה השקפות פוליטיות

עוד מעט בחירות לכנסת וזו הזדמנות מצוינת להיזכר שוב באחת מהחידות המסקרנות בפוליטיקה הישראלית: מדוע אוכלוסיות הפריפריה מצביעות בכל מערכת בחירות לליכוד אף על פי שדווקא מפלגות השמאל והמרכז הן אלו שחורטות את צמצום הפערים הכלכליים-חברתיים על דגלן? למה דווקא אלו שסובלים מהפערים יותר מכולם מצביעים בקלפי למפלגות הימין?

נראה שדפוס הצבעה זה יתרחש גם הפעם אך במקום להיות מתוסכלים מכך עוד פעם מחדש על מצביעי השמאל לחשוב מחוץ לקופסא על מנת לקדם בהצלחה את האג'נדה הליברלית שלהם. הקופסא, כך אציע, היא הזירה הפוליטית. בעוד שבפוסט שלי על בני גנץ הראיתי כיצד הוא יצר התעוררות מסוימת בגוש המרכז-שמאל באמצעות קסם אישי והפעלת רגש, כאן אציע שההתעוררות אינה תספיק ככל הנראה. שינוי חברתי אמיתי לא יתאפשר דרך הקלפי בלבד או באמצעות הפגנות ענק אלא גם ובעיקר דרך המישור הבין אישי של חיי היומיום.

ההבדל בין חמלה אינטלקטואלית לחמלה ספונטנית

ההסברים של השמאל הליברלי לדפוס ההצבעה הנ"ל מציעים שתושבי הפריפרייה (ובעיקרן מזרחיים, רוסים ואתיופיים) מצביעים על אוטומט, לפי מסורת או מתוך אימפולס חסר הגיון, ויש אף שמכנים את התופעה תסמונת שטוקהולם הישראלית. לאחר כל מערכת בחירות כושלת השמאל ממקד את הבעיה בגורמים השונים אשר אחראים להעברת המסר הליבראלי לקהל הבוחרים: היעדר הנהגה כריזמטית, קמפיין לא מוצלח, פיצולים פנימיים במפלגות השמאל-מרכז ומעל הכל תושבי הפריפריה עצמם אשר מתקשים להבין את המסר הליברלי (קריאה ידועה של השמאל אחרי כל בחירות היא ש"צריך להחליף את העם"). הסוציולוג פרופ' ניסים מזרחי, לעומת זאת, מתנתק מהפרספקטיבה הליבראלית ומציע הסבר אחר, מעמיק יותר, לפיו המסר הליברלי עצמו – זה ששם במרכז את הזכויות הטבעיות של כל אדם באשר הוא אדם – מאיים על הזהות הקהילתנית של האוכלוסיות הללו. במאמר משנת 2011 הוא מסביר כי החתירה לשוויון חברתי מאיימת על תפיסה הירארכית-מסורתית במשפחה ובחברה כפי שזו רווחת אצל אוכלוסיות הפריפרייה כמו למשל ש"עניי עירך קודמים", הגבר הוא ראש המשפחה, יהודי-ישראלי חשוב יותר מנתין זר ומפלסטיני וכן הלאה. מזרחי מוסיף גם כי ארגוני זכויות האדם מפספסים חלק חשוב מקהל היעד שלהם עקב מסגור ליברלי של קידום צדק חברתי. הדרך לפתרון, כך לפי מזרחי, עוברת דרך יצירת מתווי פעולה אשר מודעים להבדלים בין תפיסות העולם.

מאמרו של מזרחי גרם לי להרהר בחידה פוליטית זו גם לאחר שסיימתי את לימודיי המתקדמים בסוציולוגיה ועניין אותי להבין אילו אפיקים יכולים לאפשר פעולות משותפות לאקטיביזם ושינוי חברתי. אך בשונה ממנו, אני לא חושב שהמסר הליבראלי עצמו הוא זה שמרתיע אוכלוסיות קהילתניות מלתמוך בתיקון חברתי אלא זהו מדיום הפעולה האינטלקטואלי אשר אחראי לכך. הפוליטיקה הקולקטיבית- הן זו שבכנסת והן זו שבשטח מבוססת על הצהרת מסרים ולא על חוויות אנושיות ספונטניות ולכן מטבע הדברים הפוליטיקה מפלגת את העם. כלומר, לא רק ביבי מפלג את העם כשמדבר על "מזימות השמאל" אלא גם רותם סלע אשר קראה לאחרונה למדינת כל אזרחיה בה מתקיים שוויון ודו קיום בין ערבים ליהודים, או מפגינים אשר מניפים שלטי "צדק חברתי", "שוויון מגדרי" או קריאות ל"שלום עם הפלסטינים". כל פעם שמוצהרים מסרים ליברליים בכסות אוניברסלית אוהבת אדם הזהות הקהילתנית חשה מאוימת, מצב שגורם לתגובות קשות כלפי המצהיר. מבלי משים, המחנה הליברלי מעביר את המוסר הליך של אינטלקטואליזציה – הליך אשר מביא להתנשאות כלפי כל מי שאוחז בתפיסה שמרנית כלומר, מי שמצהיר על סלידה מקבוצות כאלו או אחרות בחברה הוא בהכרח פרימיטיבי-בהמי. לא סתם רותם סלע חטפה ביקורת וגינויים חריפים ברשתות החברתיות ולא במקרה מחאת האוהלים של 2011 אשר לחמה למען צדק חברתי והתיימרה להיות א-פוליטית לא הצליחה לסחוף את רוב העם. ואולם, אפילו מתווי פעולה מודעים, כפי שהציע מזרחי, הם לדעתי מוגבלים מאוד מכיוון שהם מבוססים על הכרה אינטלקטואלית בשוני בין תפיסות עולם פוליטיות מנוגדות, מה שיוצר חסמים רבים למציאת דרך פעולה משותפת. הכרה זו מתורגמת למצע עמום ולא ברור כמו זה שמציעות מפלגות מרכז למיניהן, או לחלופין למצע רווי סתירות פנימיות כמו המצע של מפלגת "זהות" אשר מקדש חופש ושוויון זכויות כל עוד מדובר באזרחים יהודיים.

אם נעבור מהמישור הפוליטי למישור הבינאישי היומיומי נגלה מעין תמונת מראה באשר להתעניינות באחר. כפי שפרופ' מזרחי הדגים במאמרו, לא מעט אנשי מקצוע מזרחיים מהפריפריה כגון קבלני בניה עובדים עם פועלים ערבים מהשטחים באופן אישי ואין להם בעיה איתם, להיפך; הוא מסביר שבניגוד לסברה כי היעדר הכרות יוצרת שנאה, דווקא קיימת הכרות בין הצדדים אך זו לא מתורגמת להשקפה פוליטית ליברלית אצל המזרחיים, כמו למשל דאגה למצב ההומניטרי הקשה של משפחות אותם פועלים מעזה. אז אמנם המסר הליברלי בפורמט המופשט שלו מאיים על הזהות של אוכלוסיות הפריפריה אך התממשות המסר במדיום הבינאישי (הכרות, הפגנת חום ואמפטיה לשונה) לא רק שאינה מאיימת על זהות זו אלא היא חלק אינטגראלי ממנה. הבעיה היא שהכרות בין אישית כזו נותרת בדרך כלל ברמה של קשרי עבודה ולא מעבר לכך. מן העבר השני, נדמה כי דווקא מצביעי השמאל מפגינים פחות אמפטיה כלפי ערבי מזדמן בחיי היומיום בהשוואה לחמלתם המוצהרת כלפי ערבים מעזה או בהשוואה ליחס שיינתן להם במהלך מפגשי דו קיום מאורגנים. מכאן גם המיתוג שמודבק לשמאלנים (בעיקר לאלו התל אביביים) כצבועים – אוהבים את הערבים אבל רחוק מהבית. אם כך אני תוהה מדוע לא לאחד את השורות ולרתום את המדיום הבינאישי הספונטני של חיי היומיום לטובת תיקון חברתי ליברלי?

מחווות של חמלה שמרנית ספונטנית כבר סומנו בעבר כמרחב עדיף לתיקון חברתי. לפי חנה ארנדט חמלה ספונטנית נוגעת בסבל ספציפי של אינדיבידואל מוכר בעוד שרחמים (חמלה אינטלקטואלית) מופנים לחלשים לא מוכרים שנמצאים אי שם ועל כן הרחמים מלווים תמיד בניכור, פטרונות והתנשאות. סוציאליסטים וליברלים של מדינת הרווחה לא מסתפקים לרוב במפעל הצדקה ש"מכבה שריפות" ומנסים להבטיח שהממשל הוא זה שידאג לחלשים בחברה כלומר, באמצעות רחמים לקבוצות מוחלשות. אז אני מסכים שלממשלה יש את התקציבים הנדרשים וככזו היא בכל זאת זו שאחראית לדאוג לרווחה אבל בינתיים, לאור דלות מוסדות הרווחה כיום ולנוכח הרחמים שמשתקפים מתוכניות הסעד אני מנסה להציע כאן תיקון חברתי משלים לפעילות הממשל ולמפעל הצדקה. תיקון כזה משתמש בחמלה השמרנית הספונטנית לצורך תיקון ליברלי מקיף, מעמיק ומכבד.

מה יחליף את הליברליזם הישראלי?

זו הייתה הכותרת של כנס אקדמי מטעם מכון שחרית אשר נערך באוניברסיטת תל אביב בשנת 2015. במסגרת הכנס הוצגו פרספקטיבות שונות ביחס למשבר הליברליזם בישראל והוצגו מספר חלופות אפשריות, כמו למשל קידום מפגשים ודיונים בנושא בין גורמים שונים של חברה אזרחית ומגזר שלישי בישראל. חלופה זו מסמנת את הדרך ליצירת מכנה משותף אך הפתרון למשבר, לדעתי, לא יגיע מתוך דיונים אינטלקטואליים על המשותף בין תפיסות עולם מנוגדות אלא באמצעות ממשקים המעודדים מחוות ספונטניות של חמלה ודו קיום. באמצעות תיאור שני ממשקים ספציפיים אנסה להראות כיצד ניתן לקדם תיקון חברתי חוצה השקפות פוליטיות.

לדעתי יסודות החירות והשוויון הם אוניברסליים כל עוד הם באים לידי ביטוי דרך רגש וחמלה לזולת בחיי היומיום. השקפת עולם מסורתית-הירארכית איננה סותרת בהכרח את דאגתו של אדם שזולתו יזכה לזכויות בסיסיות (פרנסה, רווחה, תחושת משמעות), כל עוד אותו זולת הוא אינדיבידואל מוחשי. על כן תיקון חברתי יקבל תמיכה רחבה יותר אם זה ייושם בשקט במדיום של הרגש הבינאישי, בחיי היומיום הקונקרטיים ולא כאידיאולוגיה מוצהרת. בהשראת מרטין בובר אני מציע להעביר את תשומת הלב מהמדיום של החברתי/פוליטי אל עבר זה של הבינאישי, מדיבור מופשט על קבוצות מוחלשות לרגש אנושי כלפי יחידים. ככל שהשמאל יעבור מהצהרות ואג'נדות למעשים ספונטניים ללא מסגור פוליטי גם תושבי הפריפריה יוכלו לקחת חלק בתיקון החברתי. במקום להצהיר על ערכים של שוויון וצדק למען קבוצות מוחלשות בחברה ניתן פשוט לגשת לחלש מקבוצות אלו, להכיר אותו ולסייע לו. במקום לנסות להמיר תפיסת עולם פוליטית אצל מצביעי הימין, אפשר לפעול קונקרטית דרך הרגש והחמלה ולנסות לתקן, טיפין טיפין, בעיות ופערים בחברה. אקטיביזם ושינוי חברתי אזרחי מאורגן יוכל לסחוף אליו קהלים רבים כל עוד הוא לא ייצבע בצבעים ליברליים וכאן הכוונה לעמותות ויוזמות אשר ממסגרות את פעילותן בכותרות ליברליות כגון דו קיום בין ערבים ליהודים, סיוע לנתינים זרים, קידום צדק חברתי, שמירה על זכויות אדם בשטחים וכן הלאה.

ככלל, הרעיון להעביר את כובד המשקל מהספירה הפוליטית לספירה האזרחית אינו דבר חדש. כבר במאה השבע עשרה ג'ון לוק, מהוגי הגישה הליברלית, תיאר כי העדפת הפעולה האזרחית על פני זו הפוליטית היא ביטוי חשוב של הליברליזם כיוון שהאחריות לזכויות הפרט איננה רק של הממשל (חקיקה, חלוקת התקציב וכו') אלא גם ובעיקר של הקהילה. כלומר על האזרחים לא רק להצביע לנציגיהם בקלפי אלא גם לפעול למימוש זכויותיהם הטבעיות, מה שידוע גם כחתירה לממשל עצמי. מספר הוגי דעות נוספים בחנו במהלך שתי המאות האחרונות את הרעיון מפרספקטיבות ניאו-מרקסיסיטיות. החל מאנטוניו גראמשי אשר ראה בזירה האזרחית זירת מאבק תודעתי שבכוחה להעביר את ההגמוניה לקבוצות המוחלשות, כלה ביורגן הברמס ששרטט את הזירה האזרחית גם כמרחב להתדיינות בין קבוצות שונות ועד לרוברט פטנאם אשר קרא להעשיר את חיי קהילה על מנת להחזיר את ההון החברתי שהתדלדל עם השנים. ההצעה שלי מתמקמת במרחב הבין-קהילתי ששרטט הברמס ועונה לקריאתו של פטנאם לעבות את ההון החברתי של האינדיבידואל. ואולם, הרעיון הוא כאמור לא רק להפגיש בין אינדיבידואלים מקבוצות שונות לצורך דיון או כחלק ממאבק נגד הממשל (הפגנות, שביתות, חסימת כבישים), אפיקי פעולה שהשפעתם כאמור מוגבלת מאוד, אלא לסייע לאינדבידואלים מוחלשים דרך המישור הבינאישי של חיי היומיום.

איך רותמים את המישור הבינאישי הספונטני לטובת אקטיביזם ושינוי חברתי?

מבין שלל המיזמים החברתיים, העמותות והארגונים שמקדמים תיקון חברתי בשטח אציג שני מיזמים ספציפיים אשר מדגימים את רעיונותיי בצורה המדויקת ביותר ומעבר לכך הם אלו אשר נתנו לי את ההשראה לכתוב את הפוסט הזה מלכתחילה. לקחתי חלק פעיל בשני המיזמים הללו באופן אישי ואני מכיר מקרוב את פעילותם. המיזם הראשון שאציג נקרא "נעים להכיר". העיקרון המנחה שלו הוא לעודד הכרות ושיח חיובי בין עוברים ושבים במרחב הציבורי. לפני שנתיים, בתחילת דרכו, התמקד המיזם ביצירת שיח בין זרים ברכבת ישראל באמצעות שימוש בשיחון ייעודי אשר עוצב על ידי הפעיל החברתי גפן ארי מאיר. בשיחון מופיע מדריך קצר למשתמש ומספר נושאי שיחה אשר תפקידם להפיג את המבוכה בפניה לזר אקראי ולהעביר את השיחה מסמול טוק לשיח מעמיק יותר הכולל הכרות אישית, דיון על ערכים ושיפור פני החברה בישראל. כיום המיזם כבר הפך לעמותה רשומה והחלו להירקם שיתופי פעולה עם מספר אוניברסיטאות בארץ כמו גם פותחו ממשקים ואמצעים נוספים ליצירת שיח מעמיק בין זרים. כך למשל נציגים בקמפוסים של האוניברסיטה העברית ותל אביב מציבים עמדות משחק לוח להכרות ומעודדים שיח מעמיק בין עוברים ושבים. אציין שאני באופן אישי ניסיתי ליזום שיחות כאלו ברכבת בעזרת השיחון של נעים להכיר ואמנם בהתחלה זה הרגיש קצת מוזר אבל אחרי מספר פעמים הפניה קרתה באופן טבעי יותר וההיענות מצד הנוסעים הייתה טובה. יצא לי להכיר מספר אנשים מעניינים שכנראה לא הייתי מכיר ברכבת אילולא השיחון ואשר לא הייתי פוגש במסגרת העבודה, הבילויים או החברים שלי. לדוגמא, באחת מהנסיעות דיברתי עם בחור חרדי מבני ברק אשר סיפר לי על התחביבים שלו ועל השקפותיו לגבי חינוך ורווחה, לא אכנס לפרטים אך אציין כי הופתעתי מהפתיחות שלו אשר הפריכה סטיגמות לא מעטות שהיו לי על הקהילה החרדית.

אז נכון שהמיזם "נעים להכיר" נראה ממבט ראשון תמים משהו ועדיין אין לו דבר עם תיקון חברתי כפי שתיארתי קודם לכן אבל לדעתי המיזם מציב את הכיוון לתיקון שכזה במרחב הציבורי. הערך המוסף של המיזם הוא בקידום דו קיום שבו ההתעניינות היא באדם הספציפי ממול ולא בקטגוריה חברתית כזו או אחרת כאמור, כפי שקורה ביוזמות המקדמות דו קיום בין ערבים ליהודים או בין חילוניים לדתיים. הפרויקט מפיק הכרות בין-תרבותית מתוך מפגש ספונטני בין אינדיבידואליים בחיי היומיום, הכרות שלא ממוסגרת מלכתחילה ביחס לקבוצה חברתית מסוימת. כיוון שהפעילות מתרחשת במרחב הציבורי הדינאמי אותו פוקדות מדי יום מגוון אוכלוסיות שונות, מתאפשרת הכרות יחידה במינה כזו אשר לא מבוססת על השקפות או אינטרסים כאלו ואחרים כמו שבדרך כלל קורה במפגשים עסקיים, פוליטיים, מקצועיים או למטרות הכרות זוגית. למשל הכרות בין זקן מהפריפרייה לצעיר מתל אביב, בין אם חרדית מבני ברק לחיילת מהצפון, בין ערביה מאום אל פאחם ליהודייה מגבעתיים, או בין איש ההייטק לעני מהרחוב אשר לראשונה מרגיש כבנאדם שמתעניינים בו. ואכן, בעמוד הפייסבוק של הפרויקט מופיעות עדויות על הכרויות מיוחדות אשר בחלק מהמקרים אף התפתחו לכדי חברויות מפתיעות.

יוזמה חברתית נוספת העונה לשם "קס"ם חברתי" לוקחת את הרעיון צעד אחד קדימה ורותמת את המדיום הבינאישי לתיקון חברתי של ממש. מתנדבות ומתנדבים ממעמד הביניים מסייעים באופן פרטני ובמסגרת מפגשי קהילה אינטימיים לאינדיבידואליים עניים. הקהילה התומכת מורכבת ממתנדבים, רכזים, אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, הכלכלה והמשפט אשר מפיקים יחדיו "קס"ם חברתי" – קהילות סיוע מחוללות שינוי אצל אנשים שהמציאות הכלכלית-חברתית מועכת אותם. הן המתנדבים והן הנתמכים הינם בעלי פרופיל חברתי מגוון לרבות יהודים וערבים, חילונים ודתיים, מבוגרים וצעירים, גברים ונשים. באמצעות הכלים והליווי שהנתמכים מקבלים מהקהילה הם לומדים איך להתמודד עם הבירוקרטיה של העוני, מול ביטוח לאומי ומול יתר הרשויות, למצות זכויות, להתכלכל טוב יותר ולהתפתח מקצועית וחברתית. העמותה הוקמה בשנת 2012 על ידי ניב אגם, פסיכולוג קליני ופעיל חברתי, ונחי אלון, פסיכולוג קליני ומרצה, מתוך זעזוע עמוק מהצתתו העצמית של משה סילמן ז"ל אשר נואש מקשיים כלכליים-חברתיים מתמשכים. מאז נוסדו כבר מספר קהילות בגוש דן והצפון אשר תומכות בעניי האזור והצטברו גם לא מעט סיפורים מרגשים על החיבור שנוצר בין מלווים ונתמכים כמו גם השיפור הכלכלי והנפשי אצל הנתמכים אשר התרחש בעקבות אותו חיבור. על אלו ועל האפשרויות השונות ליטול חלק בעמותה ניתן לקרוא באתר האינטרנט של קס"ם חברתי. אני באופן אישי התנדבתי בעמותה בין 2014 ל- 2016 וליוויתי שני משתתפים עם הקשיים והבעיות עמהם התמודדו. ההתנדבות הייתה מאתגרת ודורשנית אך בו בעת מספקת מאוד, הרי אין כמו הידיעה שהצלחתי להקל במעט על הקשיים של המשתתפים שלי ונתתי להם את הדחיפה הראשונית לצאת מהבוץ.

לסיכום, אני מסכים שהפתרונות שהצגתי כאן הם חלקיים בלבד ולא נוגעים בסוגיות ליבה של התיקון הליברלי קרי שינוי סדרי עדיפויות כלכליים ומדיניים, חקיקה, חלוקה חברתית של עוגת התקציב הלאומי או קידום מהלכים מדיניים. כמו רבים אחרים, גם אני חושב שהממשלה אחראית לקדם את הדברים הללו כאשר הכלים הדמוקרטיים המוכרים כמו הצבעה בקלפי והפגנות שקוראות לשינוי מדיניות הם אלו שמאפשרים לנו לדאוג שזה מה שיקרה. נכון גם שתיקון חברתי במישור הבינאישי הספונטני לא מאפשר עיסוק בחלק מהסוגיות הבוערות בחברה. למשל, סיוע הומניטרי לתושבי עזה או פעילות דו קיום בין ערבים ליהודים מחוץ לקו הירוק כנראה לא יתאפשרו באופן ספונטני אלא רק באופן מאורגן אשר ימוסגר מלכתחילה סביב מסר ליברלי מובהק. מה שניסיתי להציע כאן זה אקטיביזם ושינוי חברתי מלמטה אשר יכול לקבל תמיכה רחבה מצד קהלים רבים ובכוחו לשפר את מצבם של החלשים בחברה. אם מצביעי השמאל ישקיעו יותר אנרגיות, משאבים ותקווה במדיום הבינאישי של חיי היומיום אולי הם ימנעו מהאכזבה הקבועה מתוצאות הבחירות ויוכלו להגשים את האג'נדה הליברלית שלהם, לפחות בחלק מתחומי החיים, יחד עם מצביעי הימין.

*הפוסט נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד, כמובן שהכתוב מתייחס גם לנשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s