פוליטיקה וחברה

צבא החירות של משה פייגלין

אחת התופעות המרתקות שנחשפו במערכת הבחירות הזו הייתה ללא ספק מפלגת זהות. היא פרצה אל התודעה בסחף, עם רעיונות חדשניים ושנויים במחלוקת ובאמצעות קמפיין דיגיטל מצוין שסחף אליו את הצעירים ברשתות החברתיות. למרות שבסופו של דבר המפלגה רשמה אכזבה ולא נכנסה לכנסת ה-21 אני חושב שכדאי להקדיש תשומת לב לתופעה הזו שכן בכל זאת 118,000 אנשים הצביעו זהות בקלפי. אני חושב שרוב רעיונות החירות מספרו עב הכרס של פייגלין הם מצוינים ובכוחם לשפר את פני החברה אבל אני גם חושש מהדרך בה הרעיונות הללו מופצים לציבור.

בתור מי שלמד את תפיסת השילוש החברתי במשך מספר שנים, אני חושב שרוב הבעיות בחברה שלנו נובעות ממרקם יחסים בעייתי בין המרחב הפוליטי, הכלכלי והרוחני. המצב בו המדינה (המרחב הפוליטי) מגבילה את שטף החיים הכלכליים וקובעת תכנים רוחניים (אמונה דתית, חינוך) הוא מזיק ממש כשם שהראש שלנו היה מזיק לנו אם היה מתערב בעיכול האוכל או בתהליך הנשימה. החירות של הכלכלה והרוח חשובה ולכן הקריאה של פייגלין לנתק בהדרגתיות את זרועות המדינה מתחומים אלו היא חיונית. כך למשל שיטת הוואוצ'רים בחינוך נותנת להורים חופש לבחור את סוג החינוך שמתאים לערכיהם ולקהילה, במקום שילדיהם יחונכו לפי ערכי שר החינוך המכהן. מומלץ לקרוא בהקשר זה מאמר שבוחן את הוואוצ'רים לפי פרספקטיבת השילוש החברתי. בתוך קבוצת הלימוד ידענו שהעקרונות הללו הם הגיוניים מאוד אבל גם עלולים להרתיע את הציבור כי מדובר בשינוי רדיקלי של הסדר החברתי המקובל. ואז הגיע פייגלין ומפלגת זהות אשר הצליחו לראשונה לנטוע בתודעת הציבור את הרעיונות הללו, אפילו אם עשו כן דווקא מתוך פרספקטיבה יהודית ליברטניאנית. נכון, פרספקטיבה כזו אכן מציפה הבדלים בין הגישות. בשונה מהמצע של זהות, לפי משנת השילוש החברתי המדינה היא זו שאחראית להעניק שוויון לאזרחיה, בין היתר על ידי מתן קצבאות לחלשים או שכר בסיסי לכולם. לעומת זאת, לפי פייגלין צריך להפריט בדחיפות את המוסדות שאחראים לקצבאות כך שאלו ייקבעו על ידי כוחות השוק, זאת בדומה ליתר מרחבי החיים. זהו אולי ההבדל העיקרי בין ליברטיניזם כלכלי למשנת השילוש החברתי. הבדל נוסף בא לידי ביטוי דרך היסודות הלאומיים והדתיים אשר לפי פייגלין אמורים לעצב את זהותם של אזרחי ישראל, אמנם לא דרך חקיקה ממשלתית אבל באמצעות ביסוס פרהסיה יהודית בקהילות השונות. כאן מדובר על היעדר חירות, הרי זהות היא הדבר האישי ביותר של האדם ואיננה בחזקת ממסד ציבורי או קהילתי. ברור שישנם עוד הבדלים מהותיים רבים ולמרות כל זאת סה"כ אני באמת חושב שטוב כי "בשורת החירות" של פייגלין זכתה לפופלאריות רבה. אם וכאשר הבשורה תחלחל לעשייה הפוליטית בכנסת כולנו נרוויח מכך.

אבל אני רוצה להתעכב על החלק המדאיג של בשורת החירות, והיא נהיית הצעירים הכמעט עיוורת אחריה ובעיקר הסגידה להוגה הבשורה משה פייגלין. צריך להודות, יש לבנאדם את הקסם האישי שדרוש למנהיג ויותר מכך, זהו בנאדם שמאמין עד הסוף בחזון חדשני סדור ולכן הוא מצליח לסחוף אחריו את ההמונים. לנוכח שנים רבות של מנהיגות פסיבית וכלום פוליטי בממשלה הציבור הישראלי משווע למנהיג יוזם שמביא עימו פתרונות חדשים. אל הוואקום הזה נכנס פייגלין. יש בו את האותנטיות של טראמפ מצד אחד ויכולת הגותית מפותחת מצד שני. הבעיה היא אפקט הלוואי של הדבר הזה – עדר של מעריצים שמאמץ משנה אידיאולוגית סדורה כאילו היא תורה מסיני. כל מי שעקב אחר ההתרחשויות הפוליטיות ברשתות החברתיות לקראת הבחירות לא יכול היה לפספס תגובות של צעירים תומכי מצע החירות שהגנו בחירוף נפש על פייגלין ומפלגתו. החל מקריאות תמיכה לגיטימיות כמו "#מצביע זהות" ועד השתלחויות כמו "להעיף את הוועדים והאינטרסנטים!" או "קראת את כל המצע בכלל?!" כאילו המצע הוא איזה תורה שאין בלתה. וכמובן, השתלחויות והטחת קללות נגד כל מי שמתנגד למצע של זהות או לפייגלין עצמו. יש אפילו מספר תומכים שראו בפייגלין משיח של ממש וציינו זאת מפורשות ואני חושב שזה לא סתם. הירתמותו של פייגלין למשנתו כאילו היא פרויקט חייו נותנת לו איכויות נדירות בנוף הפוליטי בארץ. היא הופכת אותו לספק מנהיג ספק גורו רוחני. משהו בפירוט הדקדקני של המצע והמשגתו כ"בשורת החירות" מרשים אבל גם משיחי מאוד.

רעיון טוב וחדשני ככל שיהיה לא מצדיק נהיה אוטומטית אחר הוגה הרעיון. הסגידה לפייגלין הזכירה לי את "צבא האמת של שי חי". שי חי, הגיבור הגדול של תוכנית הריאלטי "האח הגדול" עונה 7, זכה לאהדה רבה מהצופים בזכות יכולתו להציב בבוטות את האמת שלו מול כל דיירי בית האח הגדול. עד כדי כך אהדו אותו שלאחר פרישתו החליטו תומכיו להקים "צבא אמת" כדי להמשיך לתמוך בשי חי, ולעקוב אחר פועלו מחוץ לבית האח. למזלנו שי חי הפעיל את הצבא שלו למטרות פילנתרופיות כמו עזרה לנזקקים. "צבא החירות של משה פייגלין" (גם אם במקרה הזה עדיין לא הוגדר ככזה) מזכיר מאוד את צבא האמת של שי חי. ההבדל הוא שהפעם מדובר באדם פוליטי שמטיף למשנה אידיאולוגית סדורה ולא רק גיבור תוכנית ריאליטי. צבא רעיוני שנרתם למען מטרה אידיאולוגית ומיישם את כל מה שאומר מנהיגה עלול להביא אותנו למחוזות לא נעימים בהיסטוריה. האירוניה היא שהרעיון במקרה זה הוא חירות הפרט – מצב בו כל אדם הוא חופשי ואיננו אמור לפעול מטעמו של מפקד כזה או אחר. בינתיים, חרף נסיונו של פייגלין לאחד את העם סביב המסר של זהות ולשבור דיכוטומיות כמו ימין ושמאל או חילונים ודתיים, הוא יוצר הפרדה מדאיגה אחרת: "אנשי העולם הישן" שמייצגים את הפוליטיקאים האחרים לעומת "אנשי העולם החדש" – תומכי זהות לדבריו. זוהי חלוקה משיחית שבכוחה לעורר קנאות ואלימות לעומתית בעתיד. על כן מוטלת אחריות כבידה על כתפיו של פייגלין (ושלנו כאזרחים מודאגים) לרסן את מאמיניו ולצאת כנגד השתלחויות באנשים אשר מייצגים את הסדר הקיים או בכאלו שמתנגדים לרפורמות שזהות מציעה. לא ברור מה יהיה גורלה של זהות בעתיד הנראה לעין אבל כדאי לעקוב אחר התופעה הזו ולקוות שבשורת החירות תחלחל לעשייה הפוליטית, אט אט, מתוך דיון וביקורת עניינית ולא באמצעות מהפכה משיחית.

*תמונתו של פייגלין צולמה על ידי Ckaelmi, Cc-by-sa-4.0

תגובה אחת בנושא “צבא החירות של משה פייגלין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s