פוליטיקה וחברה

אולי הפעם? למה "מחאת הפסטה" מסוגלת לעשות את מה שאף מחאה עוד לא עשתה

אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי בבלוג אני חוזר לגיחה, כי פשוט אי אפשר שלא להתייחס למחאה החדשה שיש בה פוטנציאל אמיתי להוביל סוף סוף לא רק לעצירת התייקרות המחירים, אלא גם להורדת המחירים המטורפים ולא רק במזון, אלא בכלל..

אופטימיסט? תמים? יכול להיות, זמנים יגידו..

**בינתיים, יום אחרי שפרסמתי את הפוסט הנה כבר הגיעה ההצלחה הראשונה:

למי שבמקרה לא עוקב אחרי חדשות וברשתות החברתיות, אותה "מחאת פסטה" התחילה מגיא לרר ממערכת "הצינור" . הכול התחיל בפוסט פשוט שפרסם ובו תמונה אחת שהציפה את הפער האבסורדי בין המחיר שגובה אסם על פסטה סטנדרטית 5:90 ₪ (עוד לפני ההעלאה), למחיר שגובות שתי חברות פחות מפורסמות והוא 2.5 שקלים בלבד לאותה פסטה.

"אולי נפסיק להיות אדישים? אולי נראה להם שהפעם זה לא ילך?" פתח לרר את הפוסט שזכה לעשרות אלפי לייקים, שיתופים ותגובות של תמיכה.

הסחף ברשתות החברתיות התבטא לא רק בשיתופים ובהוצאת קיטור בתגובות נגד אסם והחברות הגדולות, אלא הביא גם לגל של סרטונים בנושא שהעלו כל מיני ידוענים ומשפיעני רשת.

אבל מה שאותי מעניין בסיפור כאן הוא הלמה. למה נראה שהפעם זו מחאה שמסוגלת באמת לסחוף את כל המגזרים ולכופף את הרשתות הגדולות שסוף סוף יוזילו את המחירים הגבוהים?

כמו ביתר הפוסטים בבלוג הזה וכיאה לסוציולוג וונאבי (או ליתר דיוק סטודנט לשעבר שחקר בין היתר את מחאת 2011) אני מנסה להתחכם ולהסתכל קצת מעבר לדיווח העיתונאי הבסיסי על המחאה.

אז למה בעצם אני חושב שלמחאה הזו פוטנציאל גדול יותר ממחאת הקוטג' ומחאת הדיור, ויתר המחאות שהכרנו בקיץ 2011?

אני חושב שנקודת הזמן הנוכחית מקפלת בתוכה שתי סיבות משמעותיות שמסמנות מחאה רחבה ועוצמתית משהכרנו עד היום. הסיבה הראשונה אמנם די ברורה מאליה אבל השנייה מעניינת מאוד ואפילו מפתיעה:

1. "פוסט קורונה" – המחאה היא לא רק כלכלית אלא רגשית

זה לא דבר חדש שאנשים יוזמים או מצטרפים למחאה כלכלית או חברתית לא רק מטעמים ענייניים אלא גם מצורך רגשי – בחברה, באחווה, בפורקן רגשי ובתחושה שאנחנו לא לבד עם הצרות היומיומיות שלנו. כך התלקחה המחאה שהתחילה בשדרות רוטשילד 2011 וכך גם היום.

אבל מה ששונה הפעם הוא שאנחנו אחרי מספר גלי קורונה מעיקים, והמון תסכול מתמשך מהמערכות השונות. היציבות הכלכלית, אם הייתה כזו אי פעם, עכשיו לא קיימת כמעט בכלל – בראש ובראשונה בקרב שכירים ובעלי עסקים מהתחומים שנפגעו (תיירות, מסעדנות, אירועים וכו') אבל גם אצל חלק לא מבוטל מאלו ששרדו ואפילו הצליחו לא רע עד הקורונה.

התסכול הגדול שהצטבר סביב הצרות הכלכליות מהקורונה, כמו גם ההנחיות המבלבלות מהממשלה ומשרד הבריאות גרמו לתסכול גדול במיוחד ותחושת אנטי מהממסד אצל כולנו – תחושות שרק חיכו לרגע המתאים להתפרץ החוצה..

מה שמוביל אותי לנקודה הבאה:

2. לראשונה מזה זמן רב שמפורסמים מהימין והפריפריה מובילים מחאה כלכלית-חברתית

באחד הפוסטים הראשונים בבלוג שלי כתבתי למה ואיך שינוי חברתי אמיתי צריך להתחיל מיוזמות אזרחיות ולא מלמעלה . בשנים האחרונות רוב העם נרתע מחתירה כנגד הממשלה כל עוד נתניהו עמד בראשה.

אבל עכשיו, אחרי שבנט החליף את ביבי וחבר לשמאל-מרכז, ולמרות שנראה כאילו המחנה הליבראלי סוף סוף זכה באפשרות היסטורית לשינוי סדרי עולם כלכליים וחברתיים, נראה שמתאפשר שינוי חברתי אמיתי דווקא מהשטח – בזכות אלו שמתנגדים כל כך לממשלה הקיימת. כלומר, הרוב הגדול של האזרחים, לראשונה מהמרכז והפריפריה חוברים יחד כדי להוריד את המחירים הגבוהים במדינה.

אחת הבעיות הגדולות שדוברו בעיתונות ובמחקרים סוציולוגיים של המחאה ההיא ב 2011 היא למה לא הצטרפה אליה (או אפילו הודרה) אוכלוסיית הפריפריה? הרי דווקא זו האוכלוסייה שיכולה להיתרם במיוחד מהורדת יוקר המחיה..

ההסבר הסוציולוגי המדובר ביותר שניתן לתופעה הוא הסלידה של תושבי הפריפריה ממסרים ליברליים של שווין כלכלי וחברתי, לצד הסברים אחרים שאני הצעתי בבלוג כמו כיוון הפעולה האינטלקטואלי של המוחים, והסגנון המתנשא שמזוהה איתם.

אבל מה שבאמת מעניין ב"מחאת הפסטה" הוא שלראשונה מפורסמים שמזוהים עם גוש הימין כמו "הצל" מצטרפים לסרטוני החרם על אוסם ומובילים את המחאה הצרכנית יחד עם אקטיביסטים חברתיים מוכרים כמו לרר. כך גם באופן חסר תקדים ראש עירית קריית מלאכי הכריז לאחרונה שהעירייה בראשותו לא תרכוש מנות מזון מאסם מכספי הארנונה.

התנאים שנוצרו עכשיו מאפשרים מחאה רחבה חוצת מגזרים, שמסוגלת באמת להפחיד את החברות הגדולות וללחוץ את הממשלה לרפורמות כלכליות משמעותיות. התמיכה ברשתות נגד התייקרות המחירים היא הפעם מפה לפה, אפילו שהמחאה בעלת סגנון דומה לשל מחאת הקוטג' והדיור ב-2011.

הפעם זהו השילוב בין תסכול מצטבר ממשבר הקורונה שהגיע כמעט לכל משפחה בישראל, והעובדה שמי שמכהן כראש ממשלה הוא נפתלי בנט, ולא נתניהו.

המחאה הפוליטית של תומכי ביבי וגוש הימין, שכידוע רוב רובו מהפריפריה והמעמד הבינוני-נמוך בארץ מתוסכל מכל הכיוונים וסוף סוף יכול להצטרף למחאה כלכלית-חברתית שחותרת לשווין, ושיכולה להועיל למצבם הכלכלי.

המסרים הידועים של ביבי כמה טוב לחיות כאן ושהמצב הכלכלי מצוין כבר לא עדכניים אפילו לשיטתו, ולכן נוח יותר לכולם לצאת עכשיו להילחם נגד יוקר המחיה. כמו בכל העולם מוכה המגפה גם בארץ המצב הכלכלי הדרדר, ועכשיו כשבנט בתפקיד זה לא יפתיע אף אחד אם ביבי עצמו יצטרף למחאה הכלכלית בעצמו..

וזה דווקא לא נאמר בציניות. אלא באמת המצב עכשיו שונה, לטובה.

אז אולי הפעם המחאה באמת תהיה מספיק רחבה וייווצר מנוף לחץ מספיק חזק שלא יתמסמס במעין וועדת טרכטנברג נוספת, אלא יגרום לרשתות המזון לבטל את התייקרות המחירים הצפויה?

אם האנרגיה והתסיסה של המחאה תישמר עד חודש מרץ כשמזג האוויר יתחמם, אני די בטוח שנראה את כולם עוברים מהרשתות החברתיות אל הרחובות – מקרית שמונה, דרך תל אביב, ירושלים ועד דימונה. דבר שאולי יצליח ללחוץ את בנט ושותפיו להניע רפורמות רציניות בתחומים החשובים והמאתגרים באמת – מחירי הדיור המטורפים, הדלק והחשמל..

אולי הפעם המגזר שתמיד נרתע מלקחת חלק במחאות צרכניות-חברתיות "תלאביביות" ייקח חלק מרכזי במאבק ויהיה זה שיביא סוף סוף להוזלת יוקר המחיה במדינה.

אולי הפעם..

מוזמנים להיזכר בביצוע היפהפה של ספיר סבן לשיר "אולי הפעם" של עידן רייכל בדה וויס:

sources for the two pictures

Pasta picture by Klaus Nielsen

Money earn cost picture by Mohamad Hassen

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s