נופש בלבנון: מסע בעקבות מחקר היסטורי

יום ראשון, עוד שבוע מתחיל ואני כמעט נרדם על מכונת הכתיבה במשרד בתל אביב. אני יודע שהשבוע הזה הולך לעבור לאט, לאט מאוד.. ככה זה כשמחכים לחופשה בלבנון.

יום חמישי, כמה תזכירים בשולחן של עזרא שצפוי להחליף אותי בעמדה במהלך השבועיים הקרובים ואני מסתלק מהמשרד. הגעתי הביתה ונשפכתי מיוזע כולי על הספה. חיכיתי לדני ועודד, חבריי עוד מתקופת בית הספר. קבענו ישיבת תכנון למסע שלנו ללבנון. בינתיים הרהרתי על מחר.. נחל הליטני, הנוף הפסטורלי בהרים, חיי הלילה והבחורות של זחלה, כל אלו כבר ממש מעבר לפינה.

הם מתעכבים. התחלתי לארגן את המזוודה, קצת בגדים, מעיל טוב ומחמם – שמעתי קר שם מאוד בלילות, בגדים ליציאה, כלי רחצה, בקבוק יין, קצת לחם ונשנושים לדרך וכמובן המדריך ללבנון שקניתי לפני יומיים במרכז העיר.

"אתה מתרגש? פעם ראשונה שלך בלבנון!" אמר לי עודד כשנכנס לדירה. "בטח.. יאללה בואו נסגור כבר את המסלול למחר", עניתי וישר ניגשנו לעניין. דני הוסיף: "ניקח רכבת לחיפה ונשתמש בהסעת חברת הרכבות המנדטורית לראש הנקרה. נראה לי נדלג על צור וצידון, אני זוכר שהיה משעמם שם פעם קודמת.. אולי נבלה איזה שתי לילות בביירות ומשם נתקדם לזחלה". כולנו הנהנו בהסכמה ונפרדנו איש איש לדירתו.

התייצבנו למחרת בבוקר בתחנת הרכבת בעיר וקנינו קופון בעלות מיוחדת לקיץ, 200 מא"י מת"א לביירות לאדם לא יותר. נכנסנו למחלקה השנייה ברכבת, לוקסוס נוסף של קופון הקיץ, התיישבנו וכעבור שתי דקות נשמעו שתי שריקות קצרות. הרכבת יוצאת לדרך. משפחות, זוגות צעירים ועוד חבורות חברים רבות גדשו את הרכבת. זו העונה עכשיו, רובם כנראה ימשיכו איתנו לכיוון ביירות. ואכן, כאשר ירדנו ברציף חיפה רבים המתינו יחד איתנו להסעת ההמשך ללבנון. נמנמתי במהלך הדרך הארוכה ומדי פעם הבטתי מבעד לחלון על הנוף של הים התיכון. קיוויתי שהראות תהיה מספיק טובה בשביל לראות מרחוק את סלע היונים. דני ועודד ישנו חזק.. הם לא רומנטיקנים חובבי נוף, הם פשוט באו להנות וצוברים כוחות לביירות.

זהו, הגענו. משב רוח רענן ליווה את ירידתנו מההסעה. עדיין לח וחם אבל פחות מחיפה ובטח מתל אביב. איזו עיר ענקית את ביירות! מאות בתים מכל עבר, שכונות צפופות. עיר נמל ומסחר – המרכזית ביותר בלבנון וסוריה ויש אומרים במזרח התיכון כולו. בעודי מתרשם מהמראות מסביבי דני ועודד, כאילו מרגישים בבית, כבר עצרו מונית. "יאללה בוא כבר.. שנספיק עוד לצאת היום!". הבליינים האלו.. לא מבזבזים רגע. נכנסתי למונית והתחלתי לפטפט עם סולימאן הנהג החביב שלנו. הוא התעניין בנו ומאיפה באנו והיה אדיב מאוד ואפילו נתן לנו כמה טיפים לבתי קזינו ומקומות בילוי באזור.

התארגנו זריז בבית המלון במרכז העיר ודני רצה כבר לצאת. התקלחנו והתארגנו ויצאנו לקרוע את העיר. "נתחיל בבית הקזינו של עין סופר, אין דברים כאלו" קבע עודד בלי לשאול אותנו. זרמנו איתו כי הוא היה הכי הרבה פעמים בביירות, מדובר בבליין אמיתי. לקחנו טקסי לעין סופר ונכנסו לקזינו. ואו, כמה אנשים! דילרים מעונבים עומדים בסמוך לשולחנות המשחק, בלאק ג'ק, פוקר, רולטה ומה לא. שתייה ואוכל בשפע.. התחלנו לשתות קצת כדי להיכנס לאווירה והתיישבנו מסביב לשולחן הפוקר. לא הייתי טוב בזה יותר מדי אבל האווירה הייתה פשוט מחשמלת, איפה ניתן היה למצוא דברים כאלו בפלשתינה הקטנה? אפילו בתל אביב העיר המודרנית שלנו אין שום דבר בסגנון. בחור מקומי ניצח אותנו בפוקר וזכה בכספנו, לא יותר מדי אולי 100 מא"י סה"כ. אני כבר הייתי גמור ורציתי לחזור למלון. דני ועודד התעקשו שנמשיך ל"אלפונס" או ל"קיט קט" ברובע העינוגים שנמצא יחסית לא רחוק משם. הם המשיכו אבל אני חתכתי למלון וישנתי שנת ישרים. הייתי פשוט גמור מהנסיעות.

למחרת בבוקר טיילנו קצת בביירות. ביקרנו במוזיאונים, בהיפודרום הרומאי ובכנסיית סנט ג'ון מהתקופה הצלבנית. הם השתעממו מזה לאללה אבל אני דווקא די התעניינתי, במיוחד התרשמתי מהביקור באוניברסיטה האמריקאית בביירות. אוניברסיטה כזו גדולה לא ראיתי בחיי. החלום שלי היה ללמוד שם אדריכלות, שמעתי מגיעים לשם סטודנטים מכל המזרח התיכון מרוב שהאוניברסיטה יוקרתית. זהו למחרת מתחיל הטיול רשמית – נוסעים לזחלה. יצאנו מאוחר בבוקר, ככה זה כשנוסעים לטייל עם שני בליינים. הם שוב בילו אתמול בלעדי עד מאוחר. לקחנו אוטובוס, הנסיעה לא אמורה להיות ארוכה – לפי המדריך מדובר בשעתיים לא יותר. הנופים בדרך היו מדהימים. נסענו מזרחה והתרחקנו מהים התיכון אל עבר בקעת הלבנון היפה והרי "מול הלבנון" הלבנים שנראו באופק. לא עבר זמן רב ואיך לא, שוב נמנמתי קצת.

התעוררתי מהזזת המזוודות והמולת הנוסעים שירדו מהאוטובוס. הגענו לזחלה. היא לא המונית כמו ביירות אבל מצד שני עדיין נראית די גדולה יחסית לכפר קיט טיפוסי. זחלה היא עיירת קיט גדולה עם מגוון בתי מלון והבראה. במדריך ללבנון רשום שמומלץ לצאת לטיול בעתיקות בעל בק הסמוכה. בסדר, אנסה עוד כמה ימים לגרור את החברים גם לשם אחרי שנמצה עד תום את היציאות לקזינו ולאולמי המשחקים באזור. לאחר שאפסנו את המזוודות בלובי של אחד מבתי המלון במעלה הגבעה עודד הציע שנרד קודם כל למטה לטבול בנהר ברדוני. הנהר הזה אמנם די מלוכלך ומהול בבוץ, אבל הטמפרטורה של מימיו הייתה קרירה ומרעננת למדי. 

חזרנו למלון לשלם על חדר ללילה. לי אישית הייתה חשובה תצפית מהחדר. סיפרו לי שלבתיי הקיט בלבנון יש קסם מיוחד, כזה שמקנה רוגע ושלווה יוצאת דופן. יתכן שזו הבריזה הקרירה בשעות הערב לעומת ההזעה בתל אביב או פשוט נוף ההרים שמסביב. השמש שקעה וכפי שהורגלנו לעשות כבר בטיול הזה – גם הלילה הזה התפצלנו. עודד ודני כמובן הלכו לבית הקזינו המקומי כשאני החלטתי להישאר במלון ולשוטט קצת בלובי, לנסות להכיר נופשים אחרים.

בעודי מעיין באחד המגזינים המקומיים המונחים על שולחן הלובי היא פנתה אלי. בחורה יפהפייה עם שיער שחור מתולתל ועיניים חומות דבש: "הכל סתם פרסומות" היא פסקה במבטא מעט מוזר. "כן.. סתם קראתי משעמום..חברים שלי יצאו לבלות בקזינו ולי היה בא להישאר כאן" השבתי לה במבוכה. "הכל בסדר.." היא חייכה. "נעים מאוד. נעמה, אני מהקהילה היהודית בדמשק. באנו כל המשפחה לנפוש כאן קצת בזחלה. אתה מפלשתינה, נכון?" היא התישבה ליידי בספה. "אכן כן, מתל אביב. שחר, נעים להכיר.. שמעתי על הקהילה בדמשק היא די גדולה, לא?" שאלתי והיא ענתה ישר: "מאוד, יש לה שם טוב, אני מרגישה שם בנוח. ברובע היהודי גרים אנשים מסבירי פנים וגם אלו שמגיעים מחוץ לקהילה נחמדים אלינו בדרך כלל. עדיין צריך להיזהר שם לפעמים, במיוחד כשיוצאים מהרובע". הנהנתי בהבנה. כולי הייתי מהופנט ממנה, כבר לא כל כך מקשיב למה שאמרה אלא מתרשם מיופיה וחולם.. חייכתי אליה חזרה וקבענו להסתובב קצת במרכז העיירה.

"ממש נעים פה בשעות הלילה" היא אמרה לאחר שתיקה מביכה של שנינו. "כן, לגמרי" עניתי לה. "יש איזה קסם לא מוסבר למקום. זו עיירה גדולה אבל שקטה, פסטורלית ונעימה". חזרנו למלון, עדיין מרוחקים זה מזה ובאנו להפרד לשלום. ברגע האחרון התגברתי על הביישנות והצעתי לה: "אולי תצטרפי אלי לבעל בק? יהיה כיף!". היא חייכה בהסכמה: "נשמע טוב, אעדכן את המשפחה ונדבר על זה מחר". היא מצאה חן בעיני מאוד. בדרך אל החדר דמיינתי את שנינו מטיילים יחדיו בעתיקות בעל בק ומעבירים במלון את הלילה.

ישנתי לא רע, חוץ מקימה אחת לפנות בוקר בגלל עודד ודני שחזרו שתויים מהקזינו. הציפורים בחוץ צייצו והתיישבנו מסביב לשולחן בחצר הקטנה, נהנים מפרוסות לחם וריבה שהבאנו מחדר האוכל למטה. "הכרתי אתמול בחורה מדהימה, בלובי כאן במלון. אני נוסע איתה מחר ליומיים בבעל בק". הם חייכו בהשתאות וענו לי פה אחד: "יפה יפה.. תהנו לכם, אנחנו נישאר פה עוד קצת". עודד המשיך וסיפר: "תשמע יש כאן בחורות יפות בזחלה הזו.. אל תשאל איך היה אתמול..". לא שאלתי, האמת הפסקתי לעקוב כבר אחרי הסיפורים שלהם על בחורות והימורים. הראש שלי כבר היה בטיול עם נעמה בבעל בק.

לאחר יום של ארגונים, תיאמתי עם נעמה את נסיעתנו לבעל בק. המשפחה נתנה לה אישור וקבענו למחרת בבוקר בלובי. היא הייתה לבושה בפשטות אבל עדיין יפה כל כך. תלתליה השחורים נפרשו על כתפיה הצנומים. ישובה על הספה ולידה מזוודה שחורה גדולה היא חיכתה לי וחלמה בהקיץ. חייכתי אליה, ובלי להחליף מילה פשוט לקחנו אוטובוס לכיוון בעל בק. "עיר השמש" כך נקראת בעל בק במדריך שלי. האגדה מספרת ששם קין הרג את הבל, ולפי האמונה המיתולוגית שם מצאו נוח ובנו את קברם. "אתה ממש מתעניין בהיסטוריה של המקום הא?" היא הסתלבטה עלי בעודי מעיין במדריך ללבנון. "נו כן, זו פעם ראשונה שלי בלבנון אז מסקרן אותי להכיר קצת את המקום.. את יודעת" עניתי במבוכה. היא חייכה והניחה עלי את ראשה לאורך הנסיעה ואני ליטפתי את שיערה עד שנרדמתי בעצמי.

זהו, הגענו. לקחנו מונית לאזור המלונות במרכז העיר. למזלנו היה לנו מקום פנוי במלון הראשון אליו נכנסנו. "ואו בכזה עוד לא הייתי" היא התלהבה כשנכנסנו לסוויטה והוסיפה: "איזו חצר מהממת!". מבעד לדלת החדר השתרעה מרפסת ענקית עם נוף לעתיקות היסטוריות מהתקופה ההלניסטית והרומית. אם אני לא טועה מדובר במקדש של יופיטר אשר נחשב לאתר ההיסטורי הייחודי ביותר באזור. במרכז המרפסת היה שולחן עץ קטן ועליו אגרטל עמוס בפרחים. בינתיים זה נראה טוב יותר משדמיינתי.. חייכתי אליה והתארגנו לצאת להסתובב קצת בחוץ.

אתר העתיקות של בעל בק פשוט מרהיב. העמודים גדולים ומרשימים, מאות של מבקרים הגיעו מרחבי המזרח התיכון כולו. ביקשנו מצלם מקומי שיצלם אותנו מחובקים על רקע המקדש של יופיטר. אהבתי את זה שנעמה זרמה איתי בקטע של הטיול בעתיקות ולא השתעממה. חשבתי לעצמי שיש לנו הרבה במשותף, שנינו סקרנים וחובבי טיולים ובכלל .. איך זה שבתל אביב ובכל פלשתינה אין בחורות כאלה נעימות ורגישות ושעוד מתעניינות בטיולים וארכיאולוגיה כמוני? כבר התחלתי לפחד שהרגעים איתה יגמרו ואצטרך לחזור.. שקעתי קצת במחשבות.

קבענו לאכול בערב במסעדה רומנטית ליד כיכר העיר. ושוב, היא הייתה יפה, מתוקתקת, יותר מפעמים קודמות. האווירה הייתה מושלמת, שלושה נגנים מקומיים עמדו בפינת המסעדה והנעימו את זמננו. האחד ניגן על אוד, השני על תוף עור גדול והשלישי על רבב. המוסיקה הייתה שונה לחלוטין מזו שמושמעת בדרך כלל אצלי בבייתי האירופאי בתל אביב. אבל עבור נעמה המוסיקה הייתה כמו דבר שבשגרה ונראה שהיא הרגישה בבית ונהנתה מאוד מהארוחה. אכלנו דגים צלויים – היישר מהליטני, ירקות מאודים ויין טוב. הכל היה טעים להפליא. באמת שלא צריך היה יותר מזה. חזרנו מחויכים וצוחקים כל הדרך למלון לעבר לילה בלתי נשכח.

מהרגע שנפרדתי מנעמה לשלום החופשה בזחלה כבר לא הייתה אותו הדבר. חשבתי על נעמה כל הזמן, נזכר ברגעים הקסומים בבעל בק. גם כשיצאתי לבלות עם החברים המחשבה נותרה מעבר לאופק. והם כאילו לא נגמרות להם האנרגיות.. רוצים רק עוד ועוד. הזמן חלף ועבר לו, נעמה כבר נסעה עם משפחתה חזרה לדמשק ואני התחלתי לכתוב לה מכתב. רשמתי לה על געגועי ושאני מקווה שתבקר אותי בתל אביב יום אחד.. אולי כבר בסתיו. גם לבנון כמו נעמה – הטביעה בי חותם. החלטתי שאני חוזר לכאן כל קיץ. זו חוויה אחרת לגמרי מכל מה שהכרתי עד היום.

הסיפור הוא פרי דמיוני ונכתב בהשראת מחקר שערכתי על נסיעות וטיולים בתקופת המנדט הבריטי. מסעות כאלו היו פעם חלק מסגנון החיים הארצישראלי. תארו לכם איך היו נראים החיים שלנו כיום במזרח תיכון עם גבולות פתוחים: לימודים באוניברסיטה האמריקאית בביירות, קניות בשוק של דמשק, סלע היונים, סקי בהרי הלבנון, בילויים ואטרקציות בעיירות הנופש בבקעת הלבנון, וכל אלו רק במרחק שלוש שעות נסיעה מחיפה..

*בתמונה הראשית למעלה: מלון CEDAN, מתוך חופשת סקי בהרי הלבנון בשנת 1936. ארכיון התמונות יד יצחק בן צבי, אוסף ימימה יפה YBZ.0049

*שני הצילומים הראשונים לקוחים מתוך מדריך הטיולים: "הלבנון – ארץ התירות והקיטנות"